אמירת קדיש דרבנן במניין וירטואלי בשעת הדחק

1. הקדמה

עקב התפשטותה המהירה של מגפת הקורונה נסגרו רוב בתי הכנסת בארץ ובעולם. הדרך האפקטיבית ביותר להילחם בנגיף היא "ריחוק חברתי" ומאחר שבתי הכנסת בהגדרתם מהווים מקום של קירבה וקהילתיות, הרי שהם בכלל מקומות סכנה בעת הזו. קיימת אי-ודאות גדולה ולא ברור כמה זמן יימשך המצב הנוכחי, אבל ברור לחלוטיןבעת הזו שהדרישה לריחוק חברתי צפויה להימשך מספר חודשים וממילא גם בתי הכנסת בארץ ובעולם יישארו שוממים.

הדבר מעורר שאלות רבות, אך בדברים להלן אעסוק בשתי סוגיות בלבד, השאלה הציבורית והשאלה האישית. קשה להעלות על הדעת מצב בו תיפסק תפילה בציבור בעם ישראל, וככל הנראה, אין לדבר תקדים היסטורי בכל הזמנים הקשים שהיו מנת חלקו של העם היהודי בעבר. יש ערך סגולי רב לתפילות בבתי הכנסת, מקדש המעט, המרכז של עבודת ה'. בפרט בזמנים קשים שעוברים על עם ישראל ועל כל האנושות, המצב בו נמנע מאיתנו לומר תפילות בציבור הוא קשה ומכאיב.

זאת ועוד, עבור רבים הרגילים להתפלל בציבור המצב הנוכחי מאתגר, אבל באשר לאבלים עגמת הנפש גדולה פי כמה. אמירת הקדיש עבור קרובים שנפטרו הינה רבת משמעות הן עבור החיים והן עבור המתים. אנשים מוסרים נפשם כדי לומר קדיש בכל תפילה עבור יקיריהם והמחשבה שתימנע מהם האפשרות הזו למספר חודשים קשה לעיכול.

ההגדרה ההלכתית של ציבוריות, כלומר: מניין, הינה של עשרה אנשים המקובצים במקום אחד[1]: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". ההתקדמות הטכנולוגית ובפרט הרשתות החברתיות, מאפשרות כיום לאנושות דרכים חדשות של קשר, חיבור וקהילתיות וירטואלית. האם מבחינה הלכתית יש ערך לתפילה קהילתית במפגש וידאו אינטרנטי? גם אם נאמר שיש בכך ערך, האם מותר לומר דברים שבקדושה, כגון קדיש, בתפילה במניין וירטואלי? להלן נתמקד בעיקר בנושא אמירת קדיש.

2. מעלת הקדיש

תקנת הקדיש הינה תקנה מאוחרת יחסית. הדעות חלוקות באשר לזמן חיבורו של הקדיש - האם הקדיש באופן שאנו מכירים היום תוקן על ידי אנשי הכנסת הגדולה או שמא בתקופת הגאונים?. כך או כך, יסודות הקדיש ובפרט לב-ליבו של הקדיש – אמירת "אמן יהא שמיה רבא" - מופיעים במדרשי חז"ל. חז"ל ייחסו ערך סגולי לקדיש כדי להינצל מפורעניות[2]:

"אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו (רש"י - בכל כוונתו) - קורעין לו גזר דינו, שנאמר "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'". מאי טעמא בפרע פרעות - משום דברכו ה'".

יתרה מכך, במדרש אחר המופיע בתלמוד נטען שבזכות אמירת הקדיש העולם ממשיך להתקיים חרף הפורעניות[3]:

"רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה. אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר"...ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא, שנאמר (איוב י, כב): "אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל". הא יש סדרים - תופיע מאופל".

לפי דברי המדרש, שני מנהגים מקיימים את העולם לאחר חורבן בית המקדש – "קדושה דסידרא" (הקדושה שנאמרת בסוף התפילה בתוך "ובא לציון") ו"קדיש דאגדתא" המכונה "קדיש דרבנן". הפסוק באיוב עליו מבוססת הדרשה מזכיר מאוד את שינוי סדרי העולם אותם אנו חווים בחשש ובדאגה בימים אלו: ""אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל". הדבר רק מחזק את השאלה שאותה הצגנו בפתח דברינו – איך ניתן להעלות על הדעת שקדיש לא ייאמר בעם ישראל למשך תקופה כה ארוכה, בפרט בשעה שהעולם זקוק לזה כל כך?

מדרש נוסף מבטא ביתר שאת רעיון דומה[4]:

"אמר ר׳ ישמעאל סח לי ססנגיר שר הפנים: ידידי, שב בחיקי ואגיד לך מה תהא לישראל. ישבתי בחיקו והיה מסתכל בי ובוכה והיו דמעות זולגות מעיניו ויורדות עלי.

אמרתי לו: הדר זיווי, מפני מה אתה בוכה?

אמר לי: בוא ואכניסך ואודיעך מה נגנזו להם לישראל...ופתח והראני כתובות מצרות משונות זו מזו...

אמרתי לו: ויכולין ישראל לעמוד בהן?...

אמר לי: בכל יום מתחדשות עליהם גזרות קשות מאלו, וכיון שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין אמן יהא שמיה רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא, אין מניחין אותן לצאת מחדרי חדרים...שבכל יום גבורות ונפלאות מתרגשות מלפני הקב״ה מעולות ומשונות זו מזו, ושמח בנו בעת תפלת בניו. הא למדת כמה גדול כח הקדיש שמעכב הצרות ומשמח הקב״ה".

כאמור, טמונה סגולה מיוחדת בתפילת הקדיש, ובפרט באמירת "יהא שמיה רבא מברך"- יש בכוחה של אמירת הקדיש לעכב את הצרות והפורעניות המתרגשות לבוא לעולם! המצב שבו נבצר מאיתנו להתפלל בציבור ולומר קדיש, בייחוד בזמנים אלו, מעיק, פוגם ומכאיב.

3. הצורך במניין לאמירת הקדיש

מאחר שהקדיש הינו חלק בלתי נפרד מהתפילה בציבור לכן נצרך מניין עבור אמירת הקדיש, כפי שפוסק השולחן ערוך[5]: "אומרים קדיש ואין אומרים אותו בפחות מעשרה...". למרות שאין בקדיש לשון של ברכה ואין מזכירים במפורש את שמו של הקב"ה, רבים מהפוסקים לאורך הדורות התייחסו לאמירת קדיש ללא צורך כאל ברכה לבטלה. בעל הכנסת הגדולה, רבי חיים בנבנישתי, כתב[6]: "כאשר טוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישין". בן דורו, רבי שמואל אבוהב, הוסיף על דבריו וכתב שהוספת קדישים ללא צורך "מתישה" את כוחו של הקב"ה 'וכל המוסיף גורע'[7]:

"המרבים באמירת הקדישים בכל מקום ובכל זמן מבלי הקדמת תיקון תפילה וקריאה וכוונה כראוי עד שנמצאו מזלזלין בהדרת קודש...ומתישים כח קדושת ה' הגדול והנורא...דאין רבוי אחר רבוי כגון זה אלא למעט".

דברים דומים כתב גם ערוך השלחן[8]:

"יש מהמון בני ישראל שסובריםשמצוה להרבות בקדישים. וכמה טועים הם! ...ואין משתמשין בשרביטו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא רק כפי מה שהרשה אותנו, והמרבה בהם מזלזל בהדרת קודש".

כאמור, יש שסברו שדין אמירת קדיש ללא צורך כדינה של ברכה לבטלה. כך לדוגמא בספר "מנוחה וקדושה"[9]: "הזהרו מקדיש לבטלה שדינו כמו ברכה לבטלה". דברים דומים כתב ה'בן איש חי'[10]: "כשם שצריך להזהר מברכה שאינה צריכה, כך יזהר שלא להרבות בקדישים". עם זאת, יש שסברו שאין בכך משום ברכה לבטלה ממש, כפי שכתב האשל אברהם[11]:

"נראה דלא שייך מוסיף באמירת קדיש. ואין זה כאמירת ברכות שצריך להזהר מלהרבות בברכות שאינן צריכות מה שאין כן בזה לא מצינו שום קפידא. והגם שהיא דבר שבקדושה על כל זה אינו בבחינת ברכה".

על כל פנים, הדברים הללו נאמרו לגבי ריבוי קדישים אבל אין עוררין על כך שאין לומר קדיש ללא מניין וכך כתב ב'ילקוט יוסף'[12]:

"אם אין מנין של עשרה אנשים ליד הקבר, אין לומר שם קדיש, ואם עבר ואמר קדיש, אין לענות אחריו אמן, ויש למחות באלה הנוהגים לומר קדיש ליד קברות הצדיקים והוריהם...אפילו אם אין שם מנין עשרה".

4. מניין במרחב וירטואלי

אמירה של קדיש ללא מניין אין בה אפוא תועלת, ולפי חלק מן השיטות יש בה, כאמור, אפילו משום ברכה לבטלה. אולם, מה דינו של מרחב וירטואלי משותף? האם הימצאותם של עשרה במרחב זה עשויה להיחשב כמניין לצורך אמירת דברים שבקדושה?

התפתחותה המואצת של הטכנולוגיה אתגרה תמיד את פוסקי ההלכה, והצמיחה מחלוקות באשר ליחסה של ההלכה לחידושים הטכנולוגיים. כך לדוגמא היחס האמביוולנטי לגבי שימוש הלכתי בטלפון וברדיו - האם ניתן לצאת ידי חובה בשמיעת ברכה, תפילה או קריאת מגילה בשידור ישיר ברדיו? היו שסברו שניתן לצאת ידי חובה כפי שכתב הרב קוק[13]:

"בשומע ע"י טעליפאן או ראדיא קדושה או ברכו, אם מותר לענות אחריו, הנה אנחנו קיימא לן שמאחר שהצבור במקומו יש שם עשרה במקום אחד, אין שום מחיצה מפסיקה בין ישראל לאביהם שבשמים, ויכולים לענות אפילו אלה ששומעים מרחוק...דכל שהוא שומע הענין אין קפידא ויכול לענות".

הרב משה פיינשטיין סבר שקול הבוקע מתוך רמקול נחשב כקולו של האדם למרות ההתמרה דרך אמצעי הטכנולוגיה[14]:

"אף אם נימא שהאמת כאמירת המומחים שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנעשה מקולו, מטעם שכיון שעכ"פ רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל זה שנשמע עושה קולו ממש".

פוסקים אחרים[15] סברו שלא ניתן לצאת ידי חובה כלל באופן זה. הרב עובדיה יוסף לדוגמא, חלק על הרב פיינשטיין וטען שלא ניתן לצאת ידי חובה בקריאת מגילה בשמיעה ברמקול[16]: "וכנראה שלא הוסבר לו הדבר כראוי, שהקול הנשמע הוא על ידי הממברנא, ואם כן בודאי שמצד עיקר ההלכה אין יוצאים ידי חובת מקרא מגילה דרך המקרופון". עם זאת, הרב עובדיה יוסף התיר לומר י"ג מדות של רחמים בסליחות המשודרות בשידור חי ע"י לווין[17].

בשעת דחק כאשר אין אפשרות אחרת, ניתן לסמוך על דעת המקילים וכך לדוגמא פסק הרב שכטר, ראש ישיבה יוניברסיטי, לגבי יציאה ידי חובה בשמיעת קריאת מגילה בשידור חי עבור אלו שנאלצו להיות בבידוד בפורים האחרון.

אולם, התשובות הנ"ל עסקו במצב שבו נמצאים עשרה אנשים במקום אחד, והשאלה נסבה לגבי יציאה ידי חובה ביחס לאלו הנמצאים במרחק ורוצים להצטרף למניין. אף לא אחת מן התשובות שהצגנו לעיל עסקה במצב שבו נמצאים עשרה במרחב וירטואלי משותף אבל במרחב פיזי שונה. האם ניתן יהיה להגדיר מרחב וירטואלי כמקום שיש בו משמעות הלכתית להימצאות של עשרה אנשים לדברים שבקדושה, לכל הפחות בשעת הדחק?

כתב השולחן ערוך[18]:

"מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפי' גבוה כמה קומות אפילו אינו רוחב ארבע ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה".

לפי פסק השולחן ערוך, אדם הנמצא במרחב פיזי שונה, אבל מראה את פניו לתשעה האחרים, מצטרף איתם למניין. זוהי פסיקה תקדימית של צירוף עשרה האנשים הנמצאים במרחבים פיזיים שונים[19] למניין עבור תפילה. ערוך השולחן מעלה סברא מרתקת לצירוף של "מראה פניו" למניין[20]:

"וסבירא ליה דראיית הפנים בענין זה הוי ככל הגוף. ואפשר דכיון דכל בי עשרה שכינתא שריא, ועיקר השראת השכינה היא על הפנים, כדכתיב: "כי קרן עור פניו".

עם זאת, הוא מסייג מאוד את היתרו של השולחן ערוך ופוסק שהיתר זה רלוונטי רק לחצר בית הכנסת ולא עבור מי שנמצא במבנה אחר.

פסיקה מרתקת לענייננו נמצאת בדבריו של החיד"א לגבי "לאזאריטו", מחנות הסגר שהוקמו באיטליה עבור כל מי שהגיע ממדינות אסיה ואפריקה כדי לוודא שהם אינם נגועים במחלה מדבקת. הללו נאלצו לשהות במחנות לפחות ארבעים יום, ורק לאחר שהתברר שהם בריאים הותר להם להתיישב בעיר. החיד"א שהה בעצמו ב"לאזאריטו" בליבורנו ושם חיבר את ספרו "שם הגדולים"[21]. בפסיקתו, התיר החיד"א לצרף למניין עשרה אנשים הנמצאים בצריפים שונים וכך כתב[22]:

"בלאזאריטו שנוהגים בערים האל אם יש ב' כתות שם שאינם יכולים ליגע זה בזה ויש ששה בבית אחד וארבעה בבית אחר...נראה לפי מה שכתבנו דמצטרפים דהרי אלו אינם יכולים לבא בבית והשומר עמם בשדה לפני הפתח וגם אשר בבית לא יוכלו לצאת חוץ כי המקום צר בחוץ וגם הוא מעבר לרבים, ובכי האי גונא דאינם יכולים להיות ביחד מטעם המלך ושרי המדינות... ומראים להם פניהם הוי ליה כמראה פניו דרך חלון דמצרף ...כי לא אפשר בשום פנים להיות יחד ולא קרב זה אל זה וכיון דאיכא כמה פוסקים נראה לסמוך עליהם ולא יתבטלו ארבעים יום מלהתפלל בצבור ולא ישמעו קדיש וקדושה".

לפי דברי החיד"א, מאחר שלא הייתה כל אפשרות אחרת לקיום תפילה, שהרי השלטונות לא התירו לאנשים לצאת מביתם, וכדי שלא תתבטל תפילה בציבור למשך ארבעים יום, יש להתיר, בתוקף הנסיבות, צירוף של עשרה במצב שהם מראים פניהם, למרות הימצאותם במרחבים פיזיים שונים. עם זאת, מטבע הדברים הפסק של החיד"א עוסק בראיית פנים פיזית ולא וירטואלית.

לולי דמסתפינא, הייתי אומר שאם נצרף את דברי ערוך השולחן, הסובר שהשראת השכינה מצויה על פניו של האדם, לדבריו של החיד"א, הסובר שבשעת הדחק - כדי שלא יתבטלו קדישים וקדושות למשך ארבעים יום - ניתן לצרף אנשים הנמצאים במרחבים שונים אם הם "מראים פניהם", הרי שיש מקום להתיר לומר דברים שבקדושה במניינים המתקיימים דרך שיחת וידאו משותפת בה נראים פניהם של לפחות עשרה מהמתפללים. אם לגבי בעיה מקומית במחנות הבידוד פסק החיד"א להקל משום "שלא יתבטלו ארבעים יום מלהתפלל בצבור ולא ישמעו קדיש וקדושה", על אחת כמה וכמה בזמן הזה בו מתבטלות התפילות בכל בתי הכנסת בעולם, ככל הנראה לתקופה ממושכת יותר מארבעים יום, יש מקום להקל. הקב"ה זיכה אותנו בתקופתנו, דרך התפתחות המדע האנושי, לחיות חיים ציבוריים גם כאשר אנו נאצלים להיות ב"ריחוק חברתי", ובעת כזו דברי רבי יהושע בן לוי מקבלים משנה תוקף[23]: "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים".

אמנם, זהו חידוש גדול מאוד, וללא הצטרפות של פוסקים רבים להסכים לכך, זהו דבר שלמעלה מכוחי.

5. דין קדיש דרבנן

עסקנו עד כה בדין הקדיש ובהגדרת המניין הנצרך לאמרו במסגרת דיני התפילה. אולם, ישנם קדישים שלא נתקנו על סדר התפילה. לפי חלק מהשיטות בהלכה קדיש יתום אינו חלק מהתפילה והוא תוקן בסופה של התפילה על מנת לתת לאבלים הזדמנות לתרום לעילוי נשמת יקיריהם. לשיטות אלו יכול קטן שלא הגיע לגיל מצוות לומר קדיש זה מאחר שזו אינה חובת הציבור, כפי שכתב המהרי"ל[24]: "אבל קדיש זה לאו דבר שבחובה הוא הלכך יכולים קטנים לאמרו". במילים אחרות, קדיש שאינו חובת הציבור אלא זכות של היחיד כגון קדיש יתום, יכול להיאמר גם באופן החורג מדיני תפילה בציבור, ע"י קטן שאומרו. כמובן הדברים אמורים רק במקרה שיש מניין של עשרה מבוגרים בנוסף לקטן.

דוגמא נוספת היא קדיש דרבנן אותו הזכרנו לעיל, הקדיש שבזכותו העולם מתקיים לפי חז"ל. קדיש דרבנן תוקן עבור עשרה שלומדים תורה יחדיו. במסכת סופרים מובא שקדיש זה נאמר אחר לימוד תורה[25]: "ואחר כך אומר קדיש ואין אומר בעלמא דעתיד לאתחדתא אלא על תלמוד ועל דרש", וכך כתב הרמב"ם[26]:

"קַדִּישׁ דְּרַבָּנָן כָּל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ יָתֵר שֶׁעוֹסְקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁעַל פֶּה וַאֲפִלּוּ בְּמִדְרָשׁוֹת אוֹ בְּהַגָּדוֹת כְּשֶׁהֵן מְסַיְּמִין אוֹמֵר אֶחָד מֵהֶן קַדִּישׁ בְּנֹסַח זֶה".

גם קדיש זה מצריך עשרה, אך כאמור הוא אינו חלק מתפילה אלא מלימוד תורה. כפי שהזכרנו בפתיחה, הקדיש המצוי על סדר התפילה הינו ככל הנראה תקנה מאוחרת יותר. דווקא הקדיש דרבנן הוא התקנה המקורית של אמירת קדיש, וכך כתב רבי מנחם מנדל חיים לנדא מזאווירצא[27]:

"ונראה לי דמעיקרא הקדיש להכי איתקן לאמרו על ההגדה בדרשת הפסוקים ברב עם. ובמו שכתבו התוספות[28] שלכך נתקן בלשון ארמי, לפי שהיו שם גם עמי הארצות וכדי שיהיו הכל מבינים׳. ואחר כך הנהיגו לאומרו בצבור גם על הפסוקים עצמן, וגם אחר תפלת י״ח לרוב חשיבותן".

עולה אפוא כי קדיש דרבנן הנקרא בגמרא "יהא שמיה רבה דאגדתא", הוא הקדיש המקורי. הוא תוקן סביב לימוד תורה, אך בשל חשיבותו הוא נכנס גם לסדר התפילה, כמו "קדושה דסידרא"[29]. זאת ועוד, מובא בשער הכוונות של רבי חיים ויטאל בשם האר"י הקדוש[30], שקדיש דרבנן שתוקן בסוף התפילה (אחרי אמירת המדרש "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"), הוא הנזכר בהלכה כ"קדיש בתרא" שתוקן עבור היתומים.

קדיש זה תוקן על מנת לאפשר לכל העם לקדש יחדיו שם שמים ולכן הוא נאמר על לימוד אגדה, לימוד השווה לכל נפש והוא נכתב בלשון ארמית שהייתה הלשון המדוברת בזמנו. לימוד תורה משותף וקידוש שם שמים על ידי רבים הוא היסוד עליו העולם מושתת, כפי שמופיע במדרש, וכך כתב רש"י בפירושו על המדרש במסכת סוטה:

"סדר קדושה שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד התורה חביב הוא וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם".

כיצד, אם כן, תורם קדיש זה לביטול הקללה מן העולם? על כך עונה ערוך השולחן אחרי שמביא את פירושו של רש"י[31]:

"ואינו מובן: מה שייך זה לביטול הקללה?...שעיקר המועיל להצלת הצרות לשתף כבודו יתברך בצערנו, וגם בגמרא אמרו כן: כל המשתף שם שמים בצערו – כופלין לו פרנסתו (ברכות סג א). ולכן כשהקללה רבתה בנו, והתפללנו לו יתברך – אנו משתפים שמו הגדול יתברך בצערינו. כלומר: שלו יתברך מגיע צער כביכול, שהלא מלוא כל הארץ כבודו, ועתה אין כבודו ניכר כלל. ומצטערים על העדר לימוד התורה, שזהו כל שמחתו יתברך. ולזה אומרים "ה' ימלוך לעולם ועד". כלומר: מתי יתגלה מלכותו יתברך? ואומרים "יתגדל אמן יהא שמיה רבא", שזה כולו בנוי על גלות השכינה. ובזה הקדוש ברוך הוא כביכול מצווח כנגדינו, ומסיר ממנו הקללה, ומשפיע לנו פרנסתינו".

לפי ערוך השולחן, ההשתדלות שלנו ללמוד תורה ולקדש שם שמיים דווקא בזמן הצרות, משתפת את הקב"ה בצערנו ומסייעת להסיר את הקללה, כדי שנוכל לקדש שם שמיים ביתר קלות.

ראינו שלעניין תפילה, יש צורך בהימצאות פיסית של עשרה במקום אחד. בשעת הדחק יש להקל במקום של "מראה פניו". ראינו שהתקנה המקורית של הקדיש אינה בתפילה אלא דווקא סביב לימוד תורה וייתכן שלגבי זה יש מקום רב יותר להקל בלימוד תורה משותף של עשרה במרחב וירטואלי, ובפרט משנוכחנו שמעיקר הדין אין ברכה לבטלה בקדיש. רבים אמנם החמירו שלא להרבות בקדישים, אבל בימינו הבעיה היא הפוכה– למרבה הצער לא נאמרים קדישים במרבית קהילות ישראל.

זאת ועוד, גם עבור המתפללים ביחידות, יש ערך לתפילה בזמן אחיד כפי שנכתב בשולחן ערוך[32]: "ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת יכוין להתפלל בשעה שהצבור מתפללים".

העולה מכל הנ"ל, שדווקא בזמנים מעין אלו שבהם בתי הכנסת סגורים ולא ניתן להתקבץ לתפילה או ללימוד, יש מקום לחפש כל דרך לקדש שם שמים בציבור, וכפי שכתב החיד"א: "ולא יתבטלו ארבעים יום מלהתפלל בצבור ולא ישמעו קדיש וקדושה".

לפיכך עצתי לנהוג כדלקמן:

א) יש לקבוע תפילות בזמנים קבועים שלוש פעמים ביום.

ב) יש להשתדל להתפלל בכוונה מיוחדת מעומק הלב ובדמעות, דבר שעשוי לשמש כתחליף לתפילה בציבור כפי שכותב כף החיים[33]: "עם הצבור - שלש תפילות נשמעות, תפלת יחיד - בדמעות בכל יום".

ג) אם עשרה אנשים לפחות משתתפים בתפילת וידאו ופניהם נראים על המסך, ניתן לומר קדיש דרבנן אחרי לימוד קצר של מדרש, משנה, גמרא או הלכה שיתקיים בגמר התפילה.

ד) רצוי שאבלים הם אלו שיובילו את לימוד התורה ויאמרו קדיש בגמר הלימוד. ראשית, לפי חלק מהשיטות קדיש דרבנן הוא עיקר התקנה עבור האבלים. שנית, לימוד תורה על ידי הקרובים מועיל לעילוי נשמת הנפטר לא פחות מקדיש.

ה) אין לומר קדיש על ידי שניים אלא לחלק את הקדישים בין האבלים שהרי במרבית האמצעים הטכנולוגיים הקיימים היום לא ניתן לשמוע שניים המדברים יחדיו (תרי קלי לא משתמעי).

ו) חשוב לזכור שיש דרכים רבות נוספות עבור האבלים לפעול לעילוי נשמה[34], במעשי חסד, צדקה ולימוד תורה - פעולות שבעיקר בזמנים אלו נצרכות כל כך.

בימים בהם נטרפים סדרי עולם, "אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל", השתדלות רבה שלא לוותר על אמירת קדיש, עשויה להועיל ולהסיר מעלינו את המגפה הזו - "וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית" - שהרי העולם עומד על "קדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא".

בתפילה לרפואה, שלום ובשורות טובות לנו, לכל ישראל ולכל העולם.

[1] מגילה כב ע"ב [2] שבת קיט ע"ב [3] סוטה מט ע"א [4] המדרש מופיע בסידור רב עמרם בסוף הקדיש ליחיד לפני ברכו של תפילת שחרית. [5] שו"ע אורח חיים נ״ה, א׳ [6] רבי חיים בנבנישתי (טורקיה, 1603–1673), כנסת הגדולה הגהות הטור סימן נ"ה בשם המהר"י. דבריו מובאים בבאר היטב ובמשנה ברורה. [7] רבי שמואל אבוהב (ונציה, 1610–1694), שו"ת דבר שמואל סי' קפג. [8] ערוך השלחן סימן נה ג' [9] רבי ישראל איסר מפונוביץ מתלמידיו של הרב חיים מוולוז'ין, מנוחה וקדושה כ"ב [10] בן איש חי, פרשת ויחי ט' [11] הרב אברהם דוד בן אשר וואהרמן מבוטשאטש (גליציה, 1840–1771), אשל אברהם קל"ב ב' [12] ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד עמ' תרי וע"ע יחוה דעת חלק ו' סימן ה' עמוד כה [13] אורח משפט, סימן מח [14] אגרות משה, אורח חיים ב' קח [15] משפטי עוזיאל א' כא וכן ב' לב, מנחת שלמה א' ט' ועוד. [16] שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' נד [17] עיין ילקוט יוסף ימים נוראים מהדורת תשע"ו דיני סליחות עמ' נ' הע' ט' [18] שו"ע, אורח חיים נה יד ומקור ההלכה בדברי רב האי גאון [19] לגבי מקורות הדין עיין בגמ' פסחים פה ע"ב ועירובין צב ע"ב ובתוספות בשתי הסוגיות על יישוב הסתירות שהלכה כדעת רב לגבי הצורך עשרה במרחב אחד לצורך תפילה במניין והלכה כרבי יהושע בן לוי שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים לגבי יציאת ידי חובה של השומע השרוי במקום אחר במקרה שיש עשרה המקובצים במקום אחד ואכמ"ל. [20] ערוך השלחן, אורח חיים, נה כ' [21] מאורות בשמי היהדות, שרגא וייס עמ' 78 [22] החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי (ירושלים/איטליה, 1806–1724), מחזיק ברכה נה י"א ודבריו מובאים בשערי תשובה סימן נה וכן בכף החיים נה עה. [23] פסחים פה ע"ב [24] רבי יעקב הלוי בן משה מולין (גרמניה, 1427–1360), תשובות מהרי"ל החדשות כ"ח. וכן כתב בספר האגור (הל' תפילת ערבית סי' שלד): "ונקרא זה הקדיש קדיש יתום בשביל שהקטנים שאינם יכולים להתפלל בצבור יכולים לומר קדיש זה כי נתקן בשביל המתים ולכן הקטנים יכולין לאומרו כי איננו חובה כשאר הקדישות של תפלה". וכן בדברי הלבוש (סימן קל"ג) "אלא שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום שמת אביו ואמו תוך שנה מפני שיש יתומים קטנים או אפילו גדולים שאינם יכולים להיות שליח ציבור ולומד קדיש וברכו אחר אביו ואמו". [25] מסכת סופרים יט יב [26] הלכות תפילה ב' לג [27] בפירושו "שומע תפילה – עמק ברכה", על סדור צלותא דאברהם של סבו רבי אברהם לנדא מצ'חנוב, עמ' קל"ז-קל"ח [28] תוספות, ברכות ג' ע"א ד"ה "ועונין" – "נראה כדאמרינן בסוף סוטה 'אין העולם מתקיים אלא סדרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא דבתר אגדתא' שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כלום לשון הקודש לכך תקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה היה לשונם". [29] עיין בהמשך דברי העמק ברכה: "ובשביל זה נראה לי, מה דאמר ,דעלמא קאים איהא שמיה רבא דאגדתא, לאו למימרא דקאים דוקא על קדיש דאגדתא, אלא שכן היה שמו, "יהא שמיה רבא דאגדתא״ ,לפי שמעיקרא נתקן על האגדה. אבל כבר היה נהוג גם בימיהם לאומרו בכל יום, בשביל קדושתו וחשיבותו. וכמו שהנהיגו לומר "קדושא דסידרא״ בכל יום, כך היו גם אז נוהגין כבר לאומרו בכל יום בביהכנ״ס”. ע"ע ספר האשכול הלכות תפילה דף יט עמוד ב: "ואומרים קדיש, ואחר כך תהילה לדוד, יענך ה' ביום צרה, ובא לציון גואל, וכל סדר קדושה. כדאמרינן: אלא עלמא אמאי קיים אקדושא דסדורא ואיהא שמה רבא דאגדתא. ולפיכך [אחר] כל התפילות יפה לומר מילי דאגדתא ולומר קדיש עליהון". [30] בן איש חי, הלכות שנה א, ויחי י״ב:א׳: "כפי דברי רבינו האר"י ז"ל...קדיש שקודם "עלינו לשבח" שאומרים אחר "תנא דבי אליהו" זה נקרא קדיש "יתום" שחכמינו ז"ל תקנו זה לאומרו היתומים". כף החיים נ"ה כ': "ובענין הקדיש שאומרים היתומים לפי דברי האר"י ז"ל הוא דוקא קדיש בתרא שאומרים קודם לשבח הוא מועיל לנשמת המת". [31] ערוך השלחן, סימן קלב ה' [32] שולחן ערוך, אורח חיים, צ' ט' [33] כף החיים אורח חיים צ׳ נט [34] "אף על פי שאמירת הקדיש והתפלות מועילות להאבות, מכל מקום אין אלו העיקר, אלא העיקר הוא שהבנים ילכו באורח מישור, כי בזה הם מזכים האבות" (קיצור שולחן ערוך, סוף סימן כו). "תחת להרבות בקדישים ירבה בלימוד ובצדקה, ובאופן זה יזכה בן את הוריו ויהי להם לקורת רוח. אבל אם יזניח את העיקר, דהיינו תורה ומעשים טובים, ויתפוס רק בטפל, אין קורת רוח לנפטרים כלל" (הרב יוסף אליהו הנקין, מצוטט בספר תאריך ישראל י"ט)